מאיפה מתחילים?
מהציר הראשון?
או אולי מהלילה שקדם לו?
תאריך הלידה המשוער היה סוף יוני תחילת יולי. הרופאים גורסים משהו אחד ואני יודעת מתי הילד הזה נוצר.
בכל אופן היינו מוכנים טכנית כבר שבוע:
צבענו את החדר, יש עריסה, שידת החתלה, קנינו טיטולים ושמנו בצד את כל האמונות הטפלות על ההתארגנות מראש.
אני הייתי מוכנה לבואו, וכך אכן שידרתי לו.
דיברתי איתו משך כל ההיריון, וגם בזמן הזה הבהרתי לי' הקטן שהוא מוזמן להגיע.
באותו שבוע רץ באינטרנט סרטון על בחורה רוסיה שילדה בחוף הבנים, וזה נתן לי השראה.
רצינו כבר זמן מה, מיכאל ואני, לצאת לטבע; לקחת אוהל ואת הציוד שלנו, ולנקות את הראש במקום שקט בלי אנשים. להתכונן ללידה.
התמזל מזלנו, ובכל פעם צץ משהו והנסיעה נדחתה.
בערב שבת, החלטנו לראות את השקיעה בחוף פלמחים ולעשות ארוחת ערב עם עוד כמה חברים. וכך היה.
הגענו, התמקמנו, ופרשנו את המחצלת ועליה מכל טוב.
החברים הגיעו ואכן הייתה שקיעה שהצדיקה את הנסיעה.
אני כבר בשלבי התחברות: למים, לחול. משתדלת לנטרל את ההפרעות החיצוניות: ג'יפים שנסעו קרוב מאוד אלינו, קבוצות צעירים רועשות וסתם עוד הרבה אנשים כמונו.
השתוקקתי להיכנס למים לטבול. אבל לא הבאתי בגד ים. אחרי מספר גיחות להרטיב את כפות הרגליים, נכנסתי עם הלונגי שבאתי איתו כל כולי עד לשורשי השיערות.
איזה אושר. אני כל כך אוהבת את הים, ובחוף פלמחים - מיטב זיכרונות ילדותי.
הטבילה השנייה כבר הייתה ללא הלונגי או כל בגד אחר כשהשמש כבר שקעה, ולא היה אכפת לי אם רואים או לא. המים עוטפים אותי מסביב, מצב הדומה לזה שי' הקטן נמצא בו, עטוף כולו במים חמימים ונעימים. מערסלים ומלטפים.
הזדרזנו לברוח מהחוף כשכבר היה ממש בלתי נסבל להישאר בחוף. כל שני מטר יש מוסיקה רועשת יותר וגנראטור מטרטר. עשן המנגלים עלה לשמיים ובליבי אכזבה ממה שנשאר מהחוף.
מיכאל מגלגל כדור גת נלעס בתוך פיו בלחיו הימנית, מאז שעות אחה"צ. זה הרגל של שנים ובזמן האחרון הוא חזר אליו מדי יום שישי.
חזרנו הביתה וחתמנו את הערב הזה באהבה רכה ומתמשכת.
ב-5:30 אני מתעוררת מכאבי בטן בשיפולי בטני.
נשארת במיטה ומציצה בשעון, אני מזהה כאב דומה לזה כעבור 10 דקות, ועוד אחד כעבור 10 דקות נוספות.
בדרך לשירותים, הרגשתי שמים חמימים נוזלים לי על הרגליים........
הערתי את מיכאל ואמרתי לו שאני חושבת ש"זה" מתחיל.
טלפון לאימא ולביה"ח איששו את תחושותיי.
קמנו, ארגנו את התיק שטרם נארז, ונסענו לכפר סבא, לבי"ח מאיר. התרשמנו מאוד לטובה מהסיור ללידה טבעית ( נו, מה, שאני לא אלד בלידה טבעית....?) ושם החלטנו ללדת.
הצירים מתחזקים מעט ואיתם התדירות
השעה 9:00
הגענו.
נרשמנו.
נבדקתי.
פתיחה של ס"מ ומחיקה מלאה של צוואר הרחם.
ומחלקה מפוצצת ביולדות.
האחות שבדקה אותי אמרה שהיא בספק אם אלד היום. גם כזו פתיחה, גם לידה ראשונה, ויש לה ניסיון...
לא הייתה מיטה פנויה.
בגלל שהייתה ירידת מים, ובגלל שבחרתי בלידה טבעית, נשארתי בביה"ח להתפתחות הצירים במחלקה אחרת. קיבלתי את המיטה שלי ששכבתי בה אולי פעם אחת בין 2 צירים כואבים.
הבאתי איתי את הכדור הצהוב הגדול שעשה את שלו עד לכאבים החזקים.
רוב הזמן הייתי בתנועה. בצירים - בתנועות סיבובי אגן ונשימות עמוקות, וביניהם - מנוחה והליכה מתונה.
עשינו קידוש בערך ב-12:00, ואכלנו את הג'חנון של מיכאל. אני כבר קיבלתי את ארוחת הצהריים של בית החולים שנבררה היטב ונמצאה כלא ראויה לאכילה.
אכלתי את השקדים והפירות היבשים מהבית.
הצירים מתחזקים ואני מבקשת בדיקת רופא.
חשוב לציין שאני לא מחוברת למוניטור מבחירה כדי שאוכל להיות בתנועה.
לפני בדיקת הרופא חיברו אותי למוניטור שיראה מה מצב הצירים ודופק העובר.
המכשיר לא ישב לי טוב על הבטן, והראה עוצמה נמוכה בהרבה ממה שהיה בפועל. הצירים החזקים נמדדו בעוצמה של 20 ואחרי שאני הזזתי קצת את המתמרים, העוצמה נרשמה כ-100. רופא הגיע לבדוק אותי והעריך את הפתיחה כ-2 וחצי ס"מ.
הוא חוזר ומדגיש שעדיין אין מיטה פנויה.
כעבור חצי שעה מגיעה רופאה נוספת מנוסה יותר ובודקת שוב, הפעם לפי הסכמתי גם ידנית. עד שנרגעו הצירים כדי שתוכל לבדוק אותי נמשך זמן רב מדי. "גיברת יש לך פתיחה של 4 ס"מ" .
זו הפתיחה הרצויה להגיע לחדר הלידה ולהיות במעקב רציף. אבל אין מיטה פנויה......
גם את נרות הגליצרין לא הצלחתי לדחוף למקום שלהם בגלל הצפיפות של הצירים.
בינתיים לא רק הצירים התעצמו אלא גם הצעקות שלי. כבר לא היה אכפת לי מי שומע ומה דעתו. הן פשוט יצאו משם וחזק.
אל החדר הגיע כסא גלגלים
"שבי"
לא צריך, אני אלך ברגל
"שבי, עכשיו"
ישבתי, העיפו אותי לחדר לידה, ואני במסדרונות שואגת
בשלב הזה אני כבר לא זוכרת הכול, ומיכאל משלים פרטים.
מיכאל, שיהיה בריא, לא ידע מה לעשות איתי ועם עצמו בקטעים החזקים.
הוא: "תנשמי עמוק, ממי" .....
אני, חושבת, איך אתה חושב שאני צועקת כל כך חזק אם לא נשמתי עמוק
הוא מנסה לנחם בנגיעה ואני מעיפה לו את היד. לא סובלת עכשיו מגע. והדולה שהייתה אמורה להגיע לימדה אותנו עיסוי ללידה, לצירים וביניהם. הבאנו שמן אבל למי יש את הפניות לקבל מסג' עכשיו?
המיילדת: תשכבי על המיטה ותיקחי את הברכיים אל בית החזה
אני: אני רוצה לידה טבעית
מיילדת: מותק את בפתיחה מלאה, תלחצי בציר הבא, ותפסיקי לצעוק עלי
14:50
3 צירי לחץ, 5 דקות על המיטה ויצור חדש בא לעולם.
לא היה צורך בחתך, לא היו קרעים ולכן גם לא תפרים.
קטן, זערורי ורטוב, הניחו אותו עלי.
ברגע שהוא הגיח, נגמרו הכאבים.
מתוק ואהוב ואני כולי בהתרגשות, אוחזת אותו ומתקשה להאמין שהוא גדל לי בתוך הגוף.
פלא שחוזר על עצמו שוב ושוב.
לקחו לי אותו לבדיקות, ולחימום באינקובאטור כי חום הגוף היה נמוך.
ואני אחרי מקלחת, ושעה אחרי הלידה, כבר על הרגליים בדרך לתינוקיה להתבונן בו.
היום, 8 ימים אחרי, אני לא מפסיקה להתבונן בו. התמכרתי.
ו- אני מוכנה לילד הבא.
מתרגלת לאט לשינוי באורח החיים, סביב ההנקות, להחתלות ולחיים החדשים.
מודה לבורא עולם על כל הדרך שעשיתי, שוב ושוב. על הלידה הקלה יחסית, והאושר שבאימהות
בדרך החוצה לאחר שני ימי אשפוז, פגשנו את אותה אחות שקיבלה אותנו. הזכרנו לה את התחזית שלה, על מועד הלידה וסיפרנו לה בקצרה על התוצאה. |
