חלומות מתגשמים

בפוסט האחרון, כנראה ידעתי. 
ידעתי שזה קרוב אבל לא ידעתי כמה זה קרוב.
שלושה ימים אחרי שכתבתי אותו, נולדה אביגיל בלידה טבעית, מהירה וללא סיבוכים או התערבויות.
אומרים שאישה בהריון יודעת שהיא לפני לידה.

היא נולדה לפני התאריך המשוער שלה, קטנטונת ומתוקה.
נולדה בדרך דומה מאוד לאח שלה.
לפני 9 שנים.
אותם סימני לידה, באותו שבוע כמעט, נולדו באותו משקל, בערך באותה השעה.
הפעם הייתי מצוידת בידע נוסף, ורצון לחוות את הלידה במלוא העוצמה שלה.
הייתי שם, מתחת למים, ללא משככי כאבים,
חווה כל ציר כשהגיע.
מקבלת בברכה את הזמן שמתקצר ביניהם, ויודעת שהרגע של הפגישה ביני לבין גולי, מתקרב.
אני מוקירה כל תרגול יוגה שתרגלתי במהלך ההריון,
מודה לגוף שלי שהחזיר לי את מה שהענקתי לו:
בתזונה, במנוחה ובעשיה, בחשיבה החיובית והמיטיבה, והאמונה.
האמונה בגופי שיכול לעבור את המסע הזה. גם את מסע ההריון, וגם בסיומו, את הלידה.
והוא עשה את זה. בהצלחה.

במשך 9 שנים, לא הפסקתי לרצות. לחלום, לקוות ולהאמין.
לפעמים נכנס הספק, ואז האמונה נחלשה, ולפעמים לצד הרצון, לא היו את הפעולות הנכונות.

בשנה האחרונה, עשינו כמה צעדים ממוקדים, לצד הרצון והאמונה, ויחד זה הצליח.
כשחולמים, מגשימים.
יש דרך ויש את הפעולות.
אני מלאת הודיה, לבורא עולם, לכל מי שסייע לי בדרך, לשותף שלי שבלעדיו זה לא היה קורה.
אני מלאת התפעמות לנוכח הפלא הזה, שוב ושוב, של לידה.
של קסם שמתרחש בתוך פרק זמן של 9 חודשים שבסיומו נוצר אדם חדש.
אני גם זוכרת, שהנשמה החדשה, שהגיעה לעולם, בחרה בי כדי לעבור דרכי ולהיוולד בגוף.
מזכירה לעצמי, שזה המסע שלה, ואני פה כדי לתמוך ולסייע בדרך שלה.

האח בכור אומר עכשיו שאנחנו משפחה נורמלית:
יש לו את ננה הכלבה, ועכשיו יש לו גם אחות.
עכשיו אנחנו ממשיכים מהתחלה.
מתרגלים, מסתגלים, לומדים את השנוי במערכת היחסים ביננו. בין כולנו.
הללויה