כבר מרגישים את האור בקצה המנהרה

שבוע 36+3
תכלס זה יכול להיות כל יום, הלידה

שבועות ארוכים שאני חשה בהתקשויות של הרחם. המון. כל היום. גם בלילה.
זה זמן טוב לתרגל נשימות עמוקות והרפיה. עוד ועוד להרפות.

הבנות בשיעורי היוגה שלי, יולדות בזו אחר זו.
ב-3 קבוצות היוגה בהריון שאני מלמדת, היתה קבוצה נכבדת וגדולה ש"רצו" יחד את כל ההריון.
תאריכים קרובים מאוד. הן התקדמו יחד, ועכשיו הן יולדות יחד.
בשבוע האחרון ילדו 6 בנות!!
יש עוד 6 שאמורות ללדת ממש בקרוב, והיפה שנוצרו בינהן קשרים אישיים,
שעבורי זה ממש מרגש.

כבר מספר לילות שאני מתעוררת ומתקשה להרדם חזרה, ואז כבר יוצאת מהמיטה, ועושה את העבודה שאני אמורה לעשות, על מנת לקבל את ההסמכה שלי כמדריכת הכנה ללידה בשיטת "פשוט ללדת", היפנובירthינג.

אני חולמת שאני אורזת תיק לקחת לבית חולים, ולמה לא בעצם, להתחיל לארגן אחד כזה?
אני חושבת איך נתארגן עם יהונתן אם הלידה תתחיל בלילה,
והכל בשעות הקטנות של הבוקר.
כשאני ערה ולא נרדמת.

אני בציפיה מרוגשת לפגישה שלנו שתתקיים, בחודש הקרוב. אני והיא.
אנחנו והיא. משפחה וכלבה שמרגישה היטב.

ילדה אהובה. אנחנו מחכים ומצפים לך.
אני מרגישה אותך כל כך בתוכי, מתגלגלת ומשחקת. בועטת ונחה.

וכשעוברות כמה שעות ואני קצת מודאגת, אני לוחצת על הנקודה בכף הרגל,
שמעירה אותך ואז את זזה, ואני שקטה חזרה.

ובמפגש המשפחתי, שוב עולה הרעיון הזה של "איזה אומץ יש לך בגיל הזה…" 
ועל להתעורר באמצע הלילה, וטיטולים וקקי.
אז אני כן, ואני מקבלת בברכה ובאהבה.
וזו דרך מחדש, לחזור בה, אחרת.

היום יום ראשון, אחרי המופלטות, סוג של חזרה לשגרה.
אצלי, סגירות אחרונות לפני שאני יוצאת מהשגרה…